<h1>שאלת רבי דניאל הבבלי ותשובת רבינו אברהם בן הרמב"ם בענין מצוה נ"ז שמנה הרמב"ם</h1>
<h2>דף צג.</h2>
שאלה עשה ז"ל פסח שני מצוה בפ"ע בסמכו על דעת רבי (פסחי' צ"ג.) שפסח שני רגל בפ"ע ולאו תשלומין דראשון הוא. ולפי דעה זו ראוי שכל מצוות עשה ול"ת שהן חובה בפסח ראשון יהיו חובה בשני ומה שנמנה בפ"ע בראשון תתחייב מנייתו בפ"ע בשני, וראיתיו ז"ל שמנה בפ"ע במצוות פסח שני רק שתים, לא ישאירו (ל"ת קי"ט) ועצם לא תשברו בו (ל"ת קכ"ב), והיה לו למנות בפ"ע גם אכילת מצה שנמנית בפ"ע בפסח ראשון (ע' קנ"ח) וכן שאר המצוות התלויות בו שבאה בו ברייתא מפורשת בריאת מצוות (שם צ"ה.) ת"ר ככל חקת הפסח יעשו אותו יכול כשם שהראשון אסור בבל יראה ובבל ימצא כך השני ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו ואין לי אלא מצות עשה מצות ל"ת מנין ת"ל לא ישאירו ממנו עד בקר ואין לי אלא מצות ל"ת שניתק לעשה מצות ל"ת גמור מניין ת"ל ועצם לא תשברו בו מה הפרט מפורש מ"ע ול"ת שניתק לעשה ול"ת גמור אף כל וכו', ואמרינן בכללי' דמצות ומרורים מאי קמרבי צלי אש בפרטיה מאי קא ממעיט השבתת שאור, בכללי' דלא ישאירו מאי קא מרבי לא תוציאו וגו' בפרטיה קא ממעיט לא יראה ולא ימצא, בכלליה דועצם לא תשברו בו מאי קמרבי אל תאכלו ממנו נא בפרטיה קא ממעיט לא תשחט. וזו הברייתא מורה על חיוב דאכילת מצה ומרור וצלי אש מן מצוות עשה ועל לא תוציא מן הבית כמו חיוב לא ישאירו ועל חיוב אל תאכלו ממנו נא כמו חיוב ועצם לא תשברו בו. ואע"פ שבאו מן הכלל, ר"ל דככל חקת הפסח הוה סגי לחיוב הכל ולא בא הפרט אלא למעוטי דדמי ליה ונאמר מצות ומרורים למעט השבתת שאור דכוותיה ונאמר בפרט לא ישאירו למעט לא יראה ולא ימצא ובא בו ועצם לא תשברו בו למעט לא תשחט על חמץ דם זבחי. וא"כ נתחייב בשני כל מה שנתחייב בראשון חוץ ממה שנתמעט. ומכאן שכשם שהן מצוות נפרדות בפסח ראשון כך יחוייב בשני לפי שטתו ז"ל שמצוות שני הן זולת מצוות ראשון.
ועוד שממאמר רבי שני רגל בפ"ע לא נ"ל דמוכח מניה שמצותו זולת מצות ראשון. שכשם שמסברת רבי אושעיא (חגיגה ט'.) דשבעת ימי החג כולן תשלומין זה לזה אע"ג דלא חאזי בראשון חאזי בשני לא יחוייב ממנה שהם שבע מצות כך לא יחוייב לדעת רבי שיהיה שני מצוה בפ"ע. שהרי סברת רבי בפסח היא סברת ר' אושעיה בשבעת ימי החג. כי היוצא מסברתו לגר שנתגייר בין שני פסחים וקטן שהגדיל בין שני פסחים לרבי חייבין בשני ור' נתן אומר כל הזקוק לראשון זקוק לשני וכל שאינו זקוק לראשון אינו זקוק לשני, כך יוצא ממחלוקת ר' אושעיא ור' יוחנן ר' יוחנן אמר כולם תשלומין לראשון ור' אושעיא אמר כולם תשלומין זה לזה מאי בינייהו א"ר זירא חגר ביום ראשון ונתפשט בשני איכא בינייהו ר' יוחנן אמר תשלומין לראשון דחאזי בראשון חאזי בשני דלא חאזי בראשון לא חאזי בשני ור' אושעיא אמר תשלומין זה לזה אע"ג דלא חאזי בראשון חאזי בשני, ואם יחוייב מזה שמצות פסח שני זולת מצות ראשון. יחוייב לר' אושעיה ששבעת ימי החג שבע מצוות לענין חגיגה.
וראייתו ז"ל מדאמר רבי חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני היתה ראיה אילו סבר רבי שאם הזיד בזה ובזה חייב שתים ונפקא מינה שחייב להתודות על זה ועל זה, ולא ראינו דס"ל לרבי הכי. שהרי הם השוו דעת שלשת התנאים בחלק הזיד בזה ובזה באומרם הולכך הזיד בזה ובזה ד"ה חייב. ומה שזכרו ז"ל (סוף מ"ע נ"ז) דסבר רבי הזיד בראשון והקריב בשני חייב ה"ז קשה מאד. שהרי ראינום שזכרו היוצא ממחלוקת שלשת התנאים בחלקם את הדין לארבעה חלקים בחיוב ובפטור בשני הפסחים לשטת החולקים. בשני חלקים מהם הכל מסכימים והם הזיד בזה ובזה דברי הכל חייב שגג בזה ובזה ד"ה פטור. והחלק השלישי הזיד בראשון ושגג בשני, לרבי ור' נתן חייב לר' חנניה בן עקביא פטור, ומה שרבי ור' נתן מחייבין, כי הזיד בזמן החיוב אע"פ ששגג בזמן התיקון אינו חשוב שוגג.
ובחלק הזה בארו מאי דנפיק מדעת ר' חנניה בן עקביה דאף על הראשון אינו חייב אא"כ לא עשה את השני, ר"ל במזיד לא עשה את השני, ואם שגג בשני כאילו שגג בראשון. דס"ל שהזמן זמן אחד מדובק לעניין חיוב עשייה ולכן יתכן בו תשלומין. ואם אירעה השגגה בסוף פטור ולא יתחייב על זדון הראשון כי היה לו זמן להקריב בו והשיגתו השגגה. כמי שאיחר שחיטת הפסח במזיד מן השעה השמינית בסמכו שישחט בתשיעית או בעשירית ובשארית היום והגיעתו השגגה בשעות האחרונות. וזה פירוש אומרו שני תקנתא דראשון הוא. לא לעניין חיוב הכרת, שלא חייבה תורה בו כרת וכר' נתן דלא דריש חטאו ישא כרבי. ור' נתן מחייב משום דס"ל שזמן הראשון הוא זולת זמן השני והזדון בראשון מחייבו כיון שלא השלים בשני ואע"פ ששגג, דלא מתקין ליה.
והחלק הרביעי שגג בראשון והזיד בשני לר' חייב לר' נתן ולרבי חנניה פטור. בחלק זה נתבאר פירוש מאמר רבי חייב על הראשון וחייב על השני שהוא משום שהוא רגל בפ"ע ר"ל שהשני כעיקר הרגל הראשון ואם הזיד בו חייב ואינו ניצל ע"י שגגתו בראשון משום דס"ל ששני הזמנים זמן אחד לעניין חיוב כרת ג"כ. כמו שבעת ימי החג שכל יום מהם עומד במקום האחר במה שחייב בו. וכמו שעות זמן השחיטה שאחת תקום במקום חברתה בחיוב השחיטה וגם בחיוב הכרת ממאמר הכתוב חטאו ישא האיש ההוא. וכבר השיגו רבי בפסח שני. ור' נתן פוטר משום דס"ל שהשני אין מחוייבים בו דיני הראשון ואינו נוהג מנהגו. ולכן אמר ותקוני לא מתקין ליה. והעונש לא יהיה אלא על מי שהזיד בראשון ולא עלה בידו התיקון בשני. וא"כ א"א דסבר רבי הזיד בראשון אע"פ שהקריב בשני חייב. ועוד שהחלק החמישי הזה היה ראוי יותר שידברו [ינכתו בל"ע] בו מבחלק שגג בראשון והזיד בשני. כי הזיד פשיטא שהוא חייב לרבי מאמרו וחייב על השני. אבל הקריב בשני חייב הרי זו נקודה סתומה שראוי לגלותה ולפרשה. שהרי ראית שהם לא דברו בחלקים שחלקו בדין הקריב. ודעה זו לא תתכן אלא אי סבר רבי דהמקריב בראשון חייב להקריב בשני דלפי זה הוה לן למימר דתרוייהו שתי מצות ואפילו הקריב בראשון ולא הקריב בשני חייב. ולולא הקדים ז"ל בשרש השביעי שדקדוקי המצוה אינם נמנים מצוה בפ"ע אפשר היה לומר שמצות השלמה בשני היא מצוה בפ"ע אליבא דכ"ע ולא היה לנו צורך לפרש את המניין הזה אליבא דרבי לחודיה. ואולי יש בנדוננו מה שנעלם מאתנו אמיתותו.
תשובה עייננו בשאלה זו שכלל עניינה תלוי במה שקדם בשאלה הרביעית מן השאלות שעל החבור (תובא לקמן) והיה די לנו במה שביארנוהו בתשובתה לולא באו בשאלה זו עניינים שאין לשתוק מלבארם.
ושהוקשה לך שאינו מונה אכילת מצה בפסח שני מצוה בפ"ע, ראוי לתמוה על זה ולהגדיל התוכחה איך יחשוב כך בעל תבונה או שיעלה במחשבה אפשריותו של מה שברורה בלתי אפשריותו. שהרי אכילת מצה שנמנית בפ"ע בלילי חמשה עשר בניסן אינה אלא מקרא דבערב תאכלו מצות — שלא נאמר כגון זה בלילי חמשה עשר באייר — ולא מקרא דעל מצות ומרורים שנאמר באכילת הפסח שחיוב זה של אכילת מצה היא מן הנגרר למצות הפסח. ואם כן איך יצטייר לבעל שכל שחובת אכילת מצה בפסח שני מצוה בפ"ע משום שנאמר בו ככל חוקת הפסח יעשו אותו, וחוקת הפסח הראשון היא שתהיה המצה מנגרריו, על מצות ומרורים יאכלוהו, וחיוב אכילת מצה שעיין הכתוב בלילי ט"ו בניסן לחיוב אינו מצד הפסח כלל ולפיכך מצה בזמן הזה דאורייתא כמו שקדם הביאור. וסרה מהר קושיא זו בעיון מועט מאד.
ושהארכת להביא את לשונותיהם שאמרו מאי קאמרבי מאי קאממעיט לראיה לסברתך, משם יותר ראיה לסברא האמתית. ואם תבין לשונם יתבאר לך ביטול קושייתך. וזה שכשאמרו בכלליה דעל מצות ומרורים מאי מרבי צלי אש בפרטיה מאי ממעיט השבתת שאור, הקשו איפוך, ר"ל שהכוונה למיעוט צלי אש ולריבוי השבתת שאור, ותירצו בביטול ציור זה מסתברא האי גופיה והאי לאו גופיה. וכן אמרו במה שבא אח"כ באמרו לא ישאירו ממנו וכו' ואמרו ועצם לא תשברו בו כמבואר בלשון התלמוד. הרי שאמרו להדיא שאין כוונת הכתוב בפסח שני ככל חקת הפסח יעשו אותו ובפרטיו שפרט אח"כ אלא למה שתלוי בגוף הפסח, וחובת אכילת מצה בלילי ט"ו היא מצוה בפני עצמה בלתי מצורפת ואינה תלויה בגוף הפסח.
ושלא מנה ז"ל בפסח שני אל תאכלו ממנו נא ודומיו אע"פ שנתרבו בברייתא להדיא, באמת היה ראוי להקשות כך, אבל תסור הקושיא לפי מה שהשריש ז"ל בשרש השני שלא כל הנלמד באחת מן המדות ראוי למנותו. כי מצוות אלו שבגוף הפסח אינן מפורשות בפסח שני, ואע"פ שנלמדו בהיקש מ"מ לא ביארו ז"ל להדיא שהמצוות הללו הן גוף תורה וכדומה לזה. שאילו אמרו כך היינו חייבין למנותן אבל עכשיו ששתקו ולא אמרו אין אנו חייבין למנות אלא מה שמפורש בכתוב. וכל שכן שהמצוות הנזכרות דנפקי מככל חקת הפסח יעשו אותו קרובות להיות לאו שבכללות. שהרי לא נתבאר מענין דבריהם ז"ל שאמרו יתע' אל תאכלו ממנו נא וכו' יש בו אזהרה לפסח ראשון ופסח שני. וסגי בטעם זה לחודיה. וענפיו ז"ל שבים לשרשיו ונסתלקו הקושיות על דבריו.
ודימוי דעת רבי בפסח לדעת ר' אושעיא בשבעת ימי החג, לא אדע מה אומר ליישבו. שהרי רבי אושעיא פירש להדיא דשבעת ימי החג בתשלומין באמרו כולן תשלומין זה לזה כמו שהבאתו בכתבך. ומי יתן וידעתי איך ישתוו מה שמפורש בו התשלומין ומה שנשלל ממנו התשלומין. שהרי רבי שלל התשלומין מפסח שני. ואפילו לדעתך שהשוית בשאלותיך שעל החיבור (יובא לקמן) את דעת ר' חנניה בן עקביא ודעת ר' נתן וכאילו שוויון התולדות מחייב שוויון ההקדמות. כמה מהקדמות חלוקות יתחייב מהן תולדות דומות. ועל זה אינך ראוי לתוכחה גדולה כי אין עסקך בחכמה זו, אבל מה שראוי לתוכחה ואין לך בו התנצלות הוא שדמית פסח שני לדעת רבי לשבעת ימי החג לדעת ר' אושעיא ועזבת התדמותם לשמיני שלחג אליבא דכולי עלמא. שכשם שאמר רבי פסח שני רגל בפ"ע כך נאמר (סוכה מ"ז. וש"נ) שמיני רגל בפ"ע וכשם שהשמיני נבדל בחובותיו ואינו מצורף למה שקדם לו כך פסח שני בלתי מחובר לשקדמו. כך יבין כל מי שחננו ה' סברה ישרה.
ואף שכל דבריך בשאלה זו תמוהין, היותר תמוה הוא אומרך בסופה שלולא השריש בשורש השביעי שאין ראוי למנות את דקדוקי המצוה מצוה בפ"ע אפשר היה לומר שמצות השלמה בשני היא מצוה בפ"ע ולא היה לנו צורך לפרש את המניין הזה אליבא דרבי לחודיה. ולא יסתפק מי שיש לו מעט ציור שדעת ר' אושעיא דומה לדעת רבי נתן בפסח שני באין חולק. ומי יתן וידעתי הסבור אתה שגם בחגיגת הרגל שבע מצות, ולסברתנו חגיגת הרגלים כולם מצוה אחת שהרי כללם הכתוב שלש רגלים תחוג לי בשנה, אא"כ סבירא לך שר' אושעיא באמרו כולן תשלומין זה לזה מסכים הוא לדעת רבי ששלל התשלומין מפסח שני ועשאו רגל בפ"ע וחולק על דעת ר' נתן שאמר שני תשלומין דראשון. וזה ציור שלא נטה אליו ונתפלל אליו יתעלה שלא יביאנו לכגון זה רחמנא ליצלן מהאי דעתא.
וראייתו ז"ל ממאמר רבי חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני ראיה ברורה היא. כי אילו היה השני מצורף לראשון לא היה חייב בו כרת כלל. הלא תראה שהסובר שהשני תשלומין או תקנתא הוליד מסברתו ששגג בראשון והזיד בשני פטור, ולדעת רבי חייב הוא כמו שאמרו שגג בראשון והזיד בשני לרבי חייב ולר' נתן ולר' חנניה בן עקביא פטור.
ואומרו ז"ל בספר מצות וכן אם הזיד בראשון והקריב בשני ה"ז חייב לדעת רבי, אין חולק שהוא מוקשה. שהרי לא חייב רבי אלא בהזיד בראשון ושגג בשני. וכבר חזר בו ז"ל מדעה זו בחיבור (ק"פ פ"ה ה"ב) ואמר עפ"י מה שפסק כשטת רבי ששני רגל בפ"ע בזה"ל הזיד ולא הקריב בראשון ה"ז חייב כרת וכו'. והוא הנכון המתאים לדעת רבי בלא ספק, ועליו נסמוך. ואומרו בספר מצוות בהזיד בראשון והקריב בשני סתור ממה שבחיבור. וכבר אמר המחבר במה שכתב בתשובות שאלות שבכל הנמצא בפירוש המשנה או זולתו דלא כבחיבור יש לסמוך על החיבור כי הוא יותר מדוקדק מזולתו. בתשובות שהגיעו לידינו מצאנו שכתב כך (מהדורתנו סי' שט"ו) רק לגבי פירוש המשנה.
ואומרך ודעה זו לא תתכן אלא אי ס"ל לרבי שאם הקריב בראשון חייב להקריב בשני, הוא טעות גדולה ומגונה. כי עיקר החיוב בראשון תלוי בטהורים ועיקרו בשני תלוי בטמאים, וא"כ איך יצוייר לומר כך. ועצם המנין בפסח שני אינו אלא לחייב מצוה זו את מי שנמנע ממנו פסח ראשון. וכבר נתבאר זה ונתבררה התאמת מניינו עם הקדמותיו אע"פ שיש בנדון זה מה שנעלם מהדרתך אמיתתו.
וז"ל שאלת ר"ד הבבלי על החיבור ותשו' רבנו אברהם (בס' ברכת אברהם) הנז' לעיל רד"ה תשו'. שאלה ד' ועוד אמר הרב זצ"ל בהלכות קרבן פסח (פ"ה ה"ו) גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני. והא לא אתיא כרבי דאמר (פסחי' צ"ג.:) שני לאו תשלומין דראשון הוא. וכן אמר בספר המצות (מ"ע נ"ז) חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברי רבי וכו' ואמר לבסוף שהלכה כרבי.
וכשעיינתי נ"ל דקשיא דידיה אדידיה, דהא רבי לא נפקא ליה דשני רגל בפ"ע הוא אלא מדדריש הכי וחדל לעשות הפסח ונכרתה בראשון אי נמי קרבן כי לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא כרת אחריתי וקא סבר מגדף הינו מברך את השם ומגדף כתיב ביה כרת וכתיב ביה במברך את השם ונשא חטאו וגמר האי חטאו דהכא מחטאו דמברך את השם מה להלן כרת אף כאן כרת. אשכחן בפירוש דקא סבר רבי מגדף הינו מברך את השם ור' נתן סבר מגדף עובד ע"ז. הולכך מאן דפסק כרבי בפסח שני מיבעי ליה למפסק כותיה במגדף והוא ז"ל פסק במגדף כר' נתן דהינו עובד ע"ז. שכך אמר ז"ל בהלכות שגגות (פ"א ה"ב) כל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת חוץ משלש עבירות מגדף וכו' עד לפיכך המקבל עליו ע"ז באלוה אע"פ שהוא חייב כרת ואם הזיד נסקל אם קבל בשגגה פטור מן הקרבן לפי שלא עשה מעשה ונא' בעשותה וגו'. והמברך את השם לא חייב בו כרת. מכלל דמגדף הינו עובד ע"ז. והאי סברא כר' נתן הוא. ולא אפשר אלא או כרבי בפסח ומגדף או כר' נתן בזה ובזה. ועוד הא קי"ל (שם כ"ז. וש"נ) דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, ור' נתן ור' חנניה בן עקביה חלוקין עליו בשני דתרויהו סברי תשלומין דראשון הוא. ועוד כאן לא פליגי נינהו אלא בתקנתא, רחב"ע סבר שני תקנתא דראשון הוא אע"פ שהזיד בראשון אינו חייב אלא אם לא עשה את השני במזיד ור"נ סבר אפילו שגג בשני חייב על הראשון, אבל בתשלומין שניהם שוין והוו להו רבי וחביריו ואין הלכה כרבי מחביריו. ולפי סברא זו אין פסח שני מצוה בפ"ע. ליברר לן מר מאי דאחזיוה בהא מן שמיא.
תשובה למה נדחקת להקשות מגר שנתגייר וכו'. הלא בפירוש אמר ז"ל בתחלת פ"ה מי שהיה טמא וכו' שאין השני תשלומין לראשון אלא רגל בפ"ע לפיכך חייבין עליו כרת. הנה בפירוש פסק כרבי. ולענין מגדף נמי לא פסק אלא כרבי דמגדף הינו מחרף את השם. שכך אמר ז"ל בהל' ע"ז (פ"ב ה"ו—ז') וכל המודה בע"ז [כו'] לפיכך תולין עובד ע"ז כמו שתולין את המגדף ושניהן נסקלין ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות ע"ז וכו' אין המגדף חייב וכו'. הנה בפירוש אמר דמגדף מברך את השם הוא מיהו עובד ע"ז כמגדף ולפיכך תולין אותו כמותו. וכי עלה על דעת למידחי דרבי דאמר מגדף מברך את השם ולאו עובד ע"ז הוא, והא מתניתין דיקא כוותיה דתנן בסנהדרין (מ"ה:) כל הנסקלין נתלין דברי ר' אליעזר וחכ"א אינו נתלה אלא המגדף והעובד ע"ז. הנה בפירוש תנן דמגדף לאו עובד ע"ז. ועוד תנן (נ"ה:) המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם וכו'. הנה בפירוש תנן דמגדף הינו מברך את השם. לא יסתפק זה לקטני תלמידי אבא מארי ז"ל כל שכן לו. ושאמרת והמברך את השם לא חייב בו כרת כלל, היאך תאמר זה וכבר אמר ז"ל בהלכות ע"ז (שם) ואחד העובד ע"ז ואחד המגדף את השם וכו'. מאחר שהשוה מגדף לעובד ע"ז וע"ז חייב בו כרת כך המגדף חייב כרת. ובפירוש אמר בהל' שגגות כל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת חוץ משלש עבירות מגדף ומבטל מילה וקרבן פסח וכו'. וכי משנה נתעלמה ממנו ז"ל דתנן (כריתו' ב'.) שלשים ושש כריתות בתורה הבא על האם וכו' והמגדף והעובד ע"ז. ומהאי דאמר בהלכות שגגות נמי יתבאר שמגדף לאו עובד ע"ז הוא. דכל עובד ע"ז חייב חטאת חוץ ממקבלה באלוה, ואילו ס"ל דמגדף עובד ע"ז לא הוה מיתי מגדף בכלל פטורין מן החטאת. ודקא דיקת מדאמר בהלכות שגגות לפיכך המקבל עליו ע"ז באלוה וכו' מכלל דמגדף דאמר עובד ע"ז, לאו דוקיא היא. דהכין פירוש דבריו ז"ל, לפי שפטר מגדף מקרבן אע"פ שהוא בלאו שיש בו כרת כדאמ', ונתן הטעם מפני שלא עשה מעשה. שכך נוסח דבריו והמגדף מפני שאין בו מעשה ונאמר לעושה בשגגה יצא מגדף שאין בו מעשה, אמר אחר כך לפיכך המקבל עליו ע"ז באלוה וכו'. כלומר לפי שנפטר מגדף מקרבן מפני שלא עשה מעשה כך יפטר מקבל ע"ז באלוה מקרבן מפני שלא עשה מעשה. וזה ברור מדבריו ז"ל. הנה נתבאר לך דהאי קושיא לית בה מאי דקשי ליה. דדבריו ז"ל ברורים ותריצין ועומדים והולכין על שורה אחת ואין ביניהם חלוקה כלל. ושאמרת ועוד הא קי"ל דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ור' נתן ור' חנניה בן עקביה חלוקין עליו בשני, זו ודאי צריכה עיון וראוי לעמוד בה ולהקשות כמותה. ופירוקה יתבאר מפירוש השמועה. שלא נכנס הספק ובאה הקושיא אלא מזה שאמרת שבין לר"נ בין לרחב"ע שני תשלומין לראשון. ולאו הכין הוא. דהכי אמרינן (פסחי' צ"ג.) במאי קא מיפלגי רבי סבר שני רגל בפ"ע הוא. פירושו שאין השני תלוי בראשון אלא חיוב בעצמו כמו שאר הרגלים לפיכך אם הזיד לדבריו בראשון ושגג בשני חייב וכן אם שגג בראשון והזיד בשני כדאסיקנה לבסוף (שם:) הולכך הזיד בזה ובזה וכו' הזיד בראשון ושגג בשני לרבי ור' נתן חייב וכו' שגג בראשון והזיד בשני לרבי חייב וכו'. ור' נתן סבר שני תשלומין לראשון הוא ותקוני לראשון לא מתקנינן ליה ולפיכך לדבריו אם הזיד בראשון ושגג בשני חייב שמשהזיד בראשון נראה לחיוב דתקוני לראשון לא מתקנינן ליה אליביה. ואם לא ישלם התשלומין אפילו שגג בעת התשלומין חייב הוא לא מפני שלא עשה את השני ששגג בו אלא מפני שלא עשה את הראשון שהזיד בו. ור' חנניה בן עקביה סבר שני תקנתא דראשון הוא ולדבריו אם שגג בראשון אפילו הזיד בשני או שגג בשני אפילו הזיד בראשון פטור כדאסקוה בסוף הזיד בראשון ושגג בשני לרבי וכו' ולרחב"ע פטור שגג בראשון והזיד בשני לרבי וכו' ולרחב"ע פטור. וטעם הדבר שאם הזיד בראשון לא נראה לחיוב שכבר עשה לו הכתוב לדבריו תקנה בשני. ואם שגג בשני פטור שבעת התקנה שוגג היה. וכן אם שגג בראשון והזיד בשני פטור. שהראשון שהוא עיקר החיוב פטור הוא עליו מפני ששגג בו ואין השני עיקר חיוב עד שנחייב אותו עליו אם הזיד בו ולא הזיד בראשון. הולכך לדברי ר' חנניה בן עקביה אינו חייב אלא בשהזיד בזה ובזה כדאמרינן הזיד בזה ובזה ד"ה חייב. נמצא עכשיו ר' נתן סבר שני תשלומין לראשון ולאו תקנתא הוא ורחב"ע סבר שני תקנתא דראשון הוא ולאו תשלומין הוא. שעניין התשלומין אינו עניין התקנה כדפרשינן. תדע דאם הזיד בראשון ושגג בשני לדברי ר' נתן שאומר שני תשלומין חייב ולדברי רחב"ע שאומר שני תקנתא פטור. הנה נתבאר לך דאין ר' נתן ור' חנניה שוין בשני תשלומין כשאמרת. ורבי אומר שני רגל בפ"ע הוא ואינו לא תשלומין ולא תקנתא. והואיל והדבר כן לא דחינן דברי רבי בדברי ר"נ ורחב"ע. שאין חביריו שוין בדבריהם עד שנאמר אין הלכה כרבי מחביריו אלא גם הם נחלקין זה אומר תקנה וזה אומר תשלומין. ואם יאמר אדם אין הלכה כרבי, דר' נתן ור' חנניה חלוקין עליו ואומרין אין שני רגל בפ"ע, כך ייאמר לו אין הלכה כרבי נתן מדרבי ורבי חנניה חלוקין עליו ואומרין אין שני תשלומין לראשון וכן נמי אין הלכה כר' חנניה מדרבי ור' נתן חלוקין עליו ואומרין אין שני תקנה לראשון. הולכך ליכא למגמר מזו הדרך הלכה לא כרבי ולא כר' נתן ולא כר' חנניה. אבל מדרך אחרת נדע דהלכה כרבי. שרבי ת"ק דבריתא והוא [סבר] שני רגל בפ"ע. בא ר' נתן וחלק עליו ואמר שני תשלומין, שכך יצא מכלל דבריו כדאפרש בגמרא במאי קא מיפלגי וכו'. ובא ר' חנניה בן עקביא וחלק עליו חלוקה אחרת ואמר שני תקנה הוא. הולכך הלכה כרבי. דרבי ור' נתן הלכה כרבי דהלכה כרבי מחבירו, ורבי ור"ח בן עקביא נמי הלכה כרבי מזה הטעם עצמו שאין ר' נתן ורבי חנניה שוים עד שידחו דברי רבי בדבריהן כשאמרת. הרי נתברר לך דהלכה כרבי בלא ספק וכל שכן דסתם מתניתין לענין מגדף כרבי כדפרשינן לעיל ולא אשתאר בקושיא זו ספיקא כלל בסייעתא דשמיא. מכאן ואילך הובא בקיצור בכס"מ ק"פ פ"ה ה"ב.
